אנשים לא מצליחים להבדיל בין טקסט של AI לטקסט של בני אדם, וזה לא קרוב אפילו

עוד מחקר יצא לבדוק את השאלה שמטריפה כל כותב תוכן: האם בני אדם באמת מסוגלים לזהות מי כתב את הטקסט שלפניהם, אדם או מודל שפה. התשובה, בקצרה, היא לא. במבחנים עיוורים, היכולת של הנבדקים להבדיל בין טקסט שנכתב על ידי AI לבין טקסט אנושי הייתה כמעט זהה לניחוש אקראי. הנתונים לא משאירים הרבה מקום לפרשנות: אם הייתם זורקים מטבע, הייתם מגיעים לתוצאות דומות.

מי באמת מזהה AI

הנקודה המעניינת בממצאים היא לא רק שאנשים נכשלים בזיהוי, אלא מי דווקא מצליח קצת יותר טוב. תחשבו שדווקא אנשי ספרות וטקסט, אלה שעוסקים בכתיבה יצירתית כמקצוע, יצליחו להבחין בין סגנון אנושי למכונה. טעות. הקבוצה שהראתה יכולת זיהוי מעט גבוהה יותר היא דווקא זו שמבינה בעבודה עם AI בעצמה. אותם יוצרים שמצהירים בכל פלטפורמה אפשרית שהם מזהים טקסט של מכונה ממרחק, הם בדיוק אלה שהניחושים שלהם לא הרבה יותר טובים מהטלת מטבע.

למה דווקא AI מנצח

דינה וייסברג (Dina Weisberg), אחת מחוקרות המחקר, מציעה הסבר לתוצאות. לדבריה, הנתונים חושפים הטייה כלפי טקסטים שנכתבו על ידי בני אדם, כי אנשים מניחים שכתיבה יצירתית דורשת תכונות אנושיות ייחודיות כמו הבנה רגשית וניסיון חיים. ההנחה הזו, לפי דבריה, גורמת לאנשים להמעיט ביכולות האמיתיות של AI. ההערכות הציבוריות לגבי מה מכונות יכולות או לא יכולות לעשות, לפי דעתה, מיושנות.

ברור מול מורכבות

ההסבר שהמחקר מציע להעדפת הקוראים נוגע במשהו בסיסי יותר. רוב הקוראים, מתברר, מעדיפים בהירות על פני עידון ספרותי. כשהטקסט צריך להיות מובן, AI מספק את הסחורה בלי להתחכם יתר על המידה. זה משאיר לכותבים האנושיים את הגאווה באליטיזם הבלתי נגיש שלהם, אבל לא את הפופולריות. הבעיה, כפי שהמחקר מציין בציניות עדינה, היא שאותם כותבים רוצים גם את היוקרה וגם את ההצלחה המסחרית. במקטע הפופולריות, התחרות מול מכונות שכותבות ברור וקולע הולכת ונעשית קשה יותר, והפרספקטיבה לשינוי הכיוון לא נראית באופק.